התופעות הסינטקטיים המאפינים את השוואת המלים הבודדות במקרא לפי הלשונות השמיות בימיהביניים
אין יב"ק עוסק בדקדוק העברי כנושא לעצמו אלא אגב ההשוואות בין הלשונות, רוב החומר הדקדוקי מצוי, כמובן, בחלק ג'2, אך גם בשאר החלקים משוקעים ענייני דקדוק כנהוג במילונים של אותה תקופה.
המחקר מזכיר מדי פעם מונחים וביטויים האופייניים לעיסוק בדקדוק, כגון: נחו (דקדוק), אצל (= עיקר, יסוד, במשמעות: שורש), אס (= כנ"ל, ואין הבדל בלשונו בין השניים), חדוד (= גבולות, במשמעות: כללים, חוקים), פצאחה אלעבראני (= צחות העברית), רסם אלעבראני (= מנהג העברית), קואלב (= חבניות, דפוסים). זאת ועוד: הן בחלקים המילוניים והן בחלק ג'2 מציג הנמבר צורות הבנויות בהיקש, ולא רק צורות המצויות בפועל במקרא, ראה, למשל, בחלק א' (8): "האחזי", והדוגמאות ל'התפעל', ג'2 עמ' 338-340.
